הכפר הקטן אימנטאו באזור צפון קזחסטן עם אוכלוסייה של כאלפיים וחצי איש הפך ל"בירת הפטוניות" לתקופה קצרה יחסית ומספק את חלק הארי בהנחות המס עבור כל אזור איירטאו, מדווח פטרופבלובסק. חדשות בהתייחסות לשכת היזמים. – לפני כ-15 שנה החליט חמי קוזחמטוב אידריס להתחיל לגדל פטוניות. כשראה כמה גדול הביקוש לפרחים האלה, הוא הציע שמשפחה אחת תגדל תחילה פטוניות. סיפקתי להם תנאים, בניתי חממות. הם שתלו פרחים, גידלו אותם, והוא קנה אותם בחזרה. אחר כך הוא הציע למשפחה אחרת לעסוק בגידול פרחים. כעת, 150 משקי בית עוסקים מיד בעסקי החממות, שבו מעורבים יותר מ-500 תושבי כפר. הוא אפשר להם לקום על הרגליים, ואז פשוט פרש", אומר אילנר גלימשין, נציג עמותת התיירות החקלאית-כפרית. הספקים העיקריים של זרעים הם הולנד ואמריקה. במהלך השנים של פיתוח אשכולות, הלוגיסטיקה טופלה ללא רבב. אין כשלים באספקת הזרעים. העלות של קילוגרם זרעים היא עד מיליון וחצי טנג. התרגול הראה כי פטוניות הולנדיות משתרשות היטב בצפון קזחסטן. התושבים המקומיים כבר הפכו למגדלי פרחים מנוסים עד כדי כך שהם קובעים באיזה צבע יהיו הפרחים בשולי העלים. לא הייתה הכשרה מיוחדת - כולם למדו בפועל. הם מציגים טכנולוגיות מודרניות להשקיה, ניסוי. "זה היה תהליך הדרגתי. הם יעצו זה לזה. הם עבדו זה בשביל זה, ואז הם הקימו חממה משלהם בבית והחלו לגדל אותם בעצמם. הם לא התחרו זה בזה. למרות שעדיין יש תחרות בריאה. למישהו יש פרחים יפים יותר, למישהו יש חממה טובה יותר, – מסביר אילנר גלימשין. עסקי הפרחים כאן התפתחו כמעט ללא סבסוד ומענקים נוספים מהמדינה. למרות העובדה שעלות חממה טכנולוגית מודרנית מגיעה היום ל-10 מיליון טנג, יש רק מעטים שהגישו בקשה לתמיכה כספית ממדינה. בשנת 2019, על פי מפת הדרכים העסקית, אחד התושבים קיבל מענק חדשני, הוא לקח כספים לציוד ריתוך - לייצור תנורים לחממות. לפי אילנר גלימשין, עכשיו כל המדינה יודעת על פטוניות אימנטאו. אנשים מגיעים לכאן בשביל פרחים זולים אפילו מהאזורים הנידחים ביותר. "אין כמעט צורך לחפש שווקי מכירות. הכל מפה לאוזן. בעצם, כולם רק מחכים לקונים. שווקי המכירות העיקריים הם נור-סולטן, קוקשטאו ופטרופבלובסק. אם, למשל, יש רק חממה אחת מתחת לבירה, אף אחד לא הולך לשם. ובאימנטאו יש 150 חממות, וכולם מגיעים לכאן. אבל, למשל, בשנת 2021 הם הגיעו משמקנט, קנו כאן פטוניות. הם שתלו זרעים במרץ, אבל הכפור פגע והם נאלצו לקנות שוב", אומר אילנר. כמו בכל עסק אחר, הוא לא חף מאתגרים. שנות המגיפה הפכו לקשות עבור התושבים המקומיים. "כל שנה המצב שונה. שנת המגיפה הראתה שפרחים אינם כה פופולריים בתקופה כזו. בשנת 2020, אנשים לא יכלו למכור פרחים. נזרק באלפים, עשרות אלפים. זו עבודה מאוד קשה. אם הטמפרטורה יורדת, רוחות חזקות - הכל יכול למות, - התושבים המקומיים משתפים. למרות כל הקשיים, תושבי הכפר לא מתכננים לחפש נישות עסקיות אחרות. עלות הקרקע והנדל"ן כאן תואמת את ההון, כי הנוכחות של חממה כאן היא ערובה לעסק מצליח. - יש כדאיות כאשר משק בית אחד גדל ממאה אלף פרחים לעונה. בעלות של 45 טנג, זה יותר מ-4 מיליון טנג. שלושה חודשים של עבודה אינטנסיבית, כאשר לתושבים המקומיים אין זמן לאכול או לישון - מרץ, אפריל, מאי. בחודשים הנותרים מתבצעות רק עבודות הכנה ותיקון. כל חממה מעסיקה לפחות 3-4 עובדים. משפחה יכולה לגדל באופן עצמאי 50,000 צמחים. יתר על כן, אם כאן מחיר הרכישה הוא 45 טנגה, אז בעיר העלות של פטוניות כאלה מגיעה ל-600 טנגה לכל פרח, חלק התושבים המקומיים. לטענת המגדלים, הבעיה היחידה היא המחסור בעובדים. מגדלי פרחים מקומיים מוכנים לשלם חמשת אלפים טנג ליום, וזה די טוב לאזורים הכפריים של צפון קזחסטן.